רכיבה על אופנוע היא מאבק, מאבק תמידי. בעולם שבחוץ, בחום, בקור, ברוחות צד, באבק, בבורות, בחצץ ובכבישים משובשים.
רכיבה היא מאבק מנטלי, להישאר מרוכז, לא לתת גם לנוף הכי יפה בעולם להסיט את המבט שלך לצד הדרך ליותר מידי זמן. להישאר חד, כי כל מה שצריך זה שנייה אחת של חוסר ערנות.
רכיבה היא מאבק בגוף, שמתחיל לכאוב אחרי כמה שעות (או פחות).
רכיבה היא גם מאבק ברגשות אשם. הקול הקטן הזה שאומר לך “מה אתה צריך את זה? יש לך ילדים בבית.” או מאבק עם רוב האנשים שאתה מכיר, שאומרים לך כמה זה מסוכן ודואגים להציג בפעם המי יודע כמה את נתוני הסטטיסטיקה.
המאבק היה שם מהרגע הראשון, כשהמחשבה לקנות אופנוע העזה לצוץ בראשך וכמה שלא הסברת לה שזה לא פרקטי, היא לא הלכה.
שדה קרב .
חיילים שחזרו ממלחמות, מדברים על מצב שדווקא בשדה הקרב הם הרגישו הכי חופשיים, משוחררים מעקבות, שהסכנה הקיומית לא השאירה מקום לשום דבר. לפעמים הם מעיזים לספר שבקרב הם לפעמים היו יותר רגועים מאשר מבשגרה.
ההתארגנות לרכיבה, ולא משנה בין זאת רכיבת שטח מסלול או אפילו כביש מקומי, דומה באופן לא מקרי להתארגנות לשדה קרב… אנחנו עולים על מדים, עוטים חליפות שריון וחובשים קסדות. עוברים ובודקים שכל הציוד שלנו מוכן ותקין. מתכוננים מנטלית. יוצאים החוצה, ומקווים שנחזור בחתיכה אחת. כל זה לא לקוח מאיזו פנטזיה, זאת ההתארגנות האמיתית של כל מי שרוכב ולוקח את זה ברצינות.
הניגוד בין התדמית של רכיבה על אופנוע כמשהו משוחרר ונטול דאגות לבין אינספור הדאגות שמלוות אותך מהרגע שעלית על האופנוע הוא כביכול מוזר, אבל העניין הוא שברגע שהכלי הזה מתחיל לזוז, כל הסיבות לדאוג נהיות בדיוק אלה שיוצרות את תחושת החופש.. הלחצים הופכים להיות אלה המרגיעים מסיחים את הדעת מכל מה שלא חשוב. יכול להיות שאנחנו בנויים ככה..אחרי הכל נוצרנו בעולם אלים ומפחיד שכל רגע יכול להיות היה הרגע האחרון שלנו כאן, כל רגע יכול לבוא אריה, או מישהו מהמערה השנייה ולסיים בשבילנו את הקדנציה. הלחץ היה משהו יום-יומי, חלק מהחיים ויכול להיות שהוא טבוע בנו כל כך חזק.. שאנחנו צריכים אותו. אם פעם הקפנו את עצמנו בגדרות כדי שהן יגנו עלינו מהעולם שבחוץ, היום הבחוץ סגור בגדרות שיגנו על העולם מפנינו. ניצחנו והבסנו את כל הסיכונים, את כל האריות.
אולי הניצחון הוא זה שהביס אותנו? אולי אנחנו לא באמת יודעים איך לחיות איתו ?
אולי בגלל זה המשיכה הישנה הזאת לאופנועים נשארת, שורדת בעולם שמכוניות אוטומטיות כבר במילא לוקחות אותנו לכל מקום. אנשים עדיין מעדיפים לעלות על שני גלגלים ומנוע, כי שרק במצב שהסכנה נמצאת להם מול הפרצוף הם יכולים להרגיש בכלל משהו. אולי זה הסוד של מאבק, הוא לא נועד להסתיים אף פעם, ברגע שמסתיים אחד מתחיל חדש. פשוט צריך לדעת לחיות איתו.
כתוב מהמם. מתחברת מאוד. תודה על זה 🙂
ואוהו..וואהו .. ןעוד ואההו. מעולה.