עצרתם ברמזור אדום, לידכם עוצר אופנוע. אין לו מיגון צד או פנסי ערפל, לא ארגזים, אפילו לא תיקי צד רכים ומגניבים כאלה. האופנוע שלו ערום, איבריו הפנימיים קופצים החוצה כמו איזו בעל חיים חצי אפוי שלא סיים את תהליך ההבשלה ויצא מוקדם מידי אל העולם.
אתם מסתכלים על האופנוע שלכם שאתם מאוד אוהבים, אחרי שבחרתם אותו בקפידה, אחרי שקראתם בדיוק על תנוחת הישיבה ומבנה המושב ושהוא נוח לרכיבות ארוכות, ושהמנוע שלו מתאים גם לכביש מהיר וגם לתוך העיר.
בחרתם את הכלי שלכם בפינצטה מבין כמה יצרנים ואולמות תצוגה ואתם שלמים וחכמים. ואז בא לכם זה. עוצר עם התועבה הזו לידכם כולו מרוצה מעצמו.
ממה יש לו להיות כל כך מרוצה ההזוי הזה?
- “תראו איך הוא יושב..כולו מכופף, בטח הגב הורג אותו עכשיו.”
- “מה הוא עשה לכידון? זה בטח לא הגיע ככה מהמפעל בהארלי /אינדיאן /הונדה, הוא חיבר לו תוספות מוזרות וכל הידיים שלו מונפות למעלה כמו חרגול בתרגיל יוגה.”
- “על המיכל דלק שלו בכלל אין מה לדבר. למה זה מספיק הדבר הזה? שלושים קילומטר? בטח עוצר לתדלק אחרי כל סיבוב.”
- “ומה הוא צובע לי אותו באדום מטאלי? בטח עלה הון…נפילה אחת וכל הצביעה הזאת הלכה לפח.”
ת’שמעו קטע: בתכלס, האופנוע שלכם הרבה יותר טוב משלו, מכל הבחינות, אין מקום להשוואה בכלל.
בחרתם נכון. נוח לכם, ארגזי הצד מכילים כל מה שאתם צריכים, הפנסים שלכם מאירים גם את הפינות החשוכות של הדרך. אתם יכולים לנסוע עכשיו לאילת אם תרצו והוא? יתעייף כבר אחרי מודיעין. לאן הוא יכול להגיע איתו בכלל??
ת’שמעו קטע (בלחש): יש לו משהו, שלכם אין. תראו זה לא סתם שיש עוד כמוהו, והסוג המוזר הזה של מוטציות מוטוריות מסרב להיכחד כבר מזה עשורים.
“..אתה יודע למה שתלנו כל כך הרבה עצים פה בווגאס? לא כי היה צריך, אלה כדי להראות לעולם שאנחנו יכולים לבוא לפאקינג אמצע שום מקום ומלא אותו בעצים. כי אנחנו יכולים.”
אותם אופנועים מוזרים, לא פרקטיים, מוקצנים, לא נוחים, מבריקים-מידי, מתבלטים מידי. האנשים שרוכבים עליהם רוכבים עליהם גם כי יש בזה אמירה, אתה רוכב על הכלי המוזר והלא פרקטי הזה – כי אתה יכול. האנשים שרוכבים עליהם מסתכלים עליך ועל הכלי הכל-מושלם שלך ואומרים לך בעצם: אחי, הייתי שם כבר, הכל טוב.. רכבתי לעבודה, רכבתי לחברים על כלי מהניילון והיה לי נוח וסבבה, אני עכשיו בפאזה אחרת.
פאזה מתקדמת יותר? בכלל לא בטוח. אולי זה בכלל סוג של שטיון? כל מילת גנאי שירעיפו על הרוכבים המוזרים האלה רק מחזקת את הטענה שלהם. אני אסביר.
הרכיבה על הכלים האלה יכולה להתפרש כמטומטמת וזה בדיוק מקור הכוח שלה, והיא אומרת בעצם: “בזמן שאתה רוכב על הכלי הנהדר שלך שמתפקד מצוין בלקחת אותך לאן שאתה צריך – אני כבר הייתי איפה שאני צריך, סיימתי לעשות מה שאני צריך. אני עכשיו עושה משהו בשביל הקטע. נטו בשביל הקטע.
ובלעשות משהו בלי שום צד פרקטי או מעשי – לעשות משהו נטו בשביל לעשות אותו, יש בזה חופש שאין בשום מקום אחר. נכון, קשה להגיע לשם. החיים בדרך כלל תופסים את המקום הפנוי בלו”ז ובראש, ולא משאירים לזה מקום – וזה בדיוק העניין. שבנאדם רוכב על פסל מתכת יפה-מדי זה כי הוא יכול. זה כי הוא עכשיו בזמן הפנוי שלו, לא נוסע לשום מקום מסוים ולא לבצע שום מטלה מסוימת.
לא נוח לו כמו שנוח לך, והדלק לא יספיק לו לרבע מהמרחק שלך, אבל הוא במילא לא התכוון לרכוב יותר מידי רחוק זאת לא המטרה פה. למעשה האופנועים האלה לא נועדו לרכיבות ארוכות אלה לחוויה הרבה יותר מזוקקת.
כמו אף אחד לא שותה וויסקי כי הוא צמא, ככה הכלי כזה נועד לקחת אותך לא לאנשהו על המפה אלה למקום שנמצא בראש.
זה סוג של מרד על כל העולם הזה עם כל החוקים שלו והתקנות והרגולציות: אני עכשיו שברתי את ההגיון. אני על כלי מוזר שכל כולו חסרונות מוטוריים מוחלטים, ושום דבר בזה לא הגיוני בשום צורה. וזה למה אני עושה את זה.
. המלצות סרטים וסדרות כאן מהרהרים כבישים שווים מבחני רכיבה סיפורי אופנועים