כולנו שומעים את התחזיות האפורות: תעשיית האופנועים זה לא מה שהיה, היצרנים זה לא מה שהיה, האופנוענים זה לא מה שהיה. מדברים על היצרנים שלא מייצרים את אותם כלים, לא באותן כמויות, על עולם משתנה ונחנק תחת שינוי אקלים ותקנות יורו-5 שבטח עד שאפרסם את זה יצא עוד מספר.
בסוף הפסוק, לפעמים ההאשמה נופלת, כרגיל, על הדור הזה שלא רוכב, ולא קונה כלים חדשים, לא באופן כללי.
נראה שכל צרות העולם, שהרבה מהן אגב באשמת הבזבזנות היהירה של דור העבר בכלל, נופלות עליו, ובמה לא האשימו אותו? שהוא עצלן, מפונק, לא עצמאי, ילדותי, מרוכז בעצמו. לא אנלוגי ומעשי כמו ההורים שלו, אבל גם לא בדיוק 100 אחוז דיגיטלי כמו הדור שיבוא אחריו. דור שמסיבת השחרור שלו הייתה המשבר הכלכלי של 2008 מכיר בעל פה וגם לא בדיוק מעניין אותו מה שאומרים עליו..ומה לא אמרו עליו? שהוא לוקח פחות סיכונים, שיש לו פחות כסף, שמעדיף בילוי שמצטלם יפה לרשת חברתית מאשר רכיבה בודדת סגפנית על אופנוע, שלא כמו האבות שלהם-גיבורי המלחמות, שהיו חוצים מדבריות שלמים על סינגלים מקוררי אוויר מקרטעים בלי חשש, בגיל שבו הילדים שלהם בקושי משלמים חשבונות לבד.
תרצו או לא, הדור הצעיר של הרוכבים ומה שהם מביאים איתם יעצבו את האופנוענות של מחר. גם עם עוד מיליון מפגשי חטייארים של מועדון החמש. אולי חלק מהתכונות וההרגלים שהדור הזה נלעג עליהם, יכולות דווקא להיות אלו שירימו את תעשיית האופנועים? ואני יגיד בזהירות…להגדיר מחדש את האופנוענות עצמה??
“ילדותי”:
וואלה כן, זה דור ילדותי. אבל ילדותיות היא אנרגיה נקייה שבאה ממקום של לעשות מתוך רצון, ולא מצורך. ואיך זה קשור לאופנועים? מי שרוכב מבין. רכיבה לא באה מצורך, ושכל הסיפורים על חיסכון בדלק\זמן\כסף תשאירו לשליחים. מי שרוכב על אופנוע ויותר מכמה חודשים, עושה את זה לא ממקום של פרקטיקה, אלה ממקום אחר לגמרי, ילדותי. וטוב שכך. אז אולי כמות הרוכבים קטנה ונהייתה מצומצמת, אבל כמו שאמר או לא אמר פעם איזה גנרל: “עדיף צבא של חיילים אמיתיים, מצבא ענק של איכרים במדים”.
“מרוכז כעצמו”:
הדור הזה המציא את הסלפי, ואת צילום האוכל, את הבלוגים, ערוצי היוטיוב האישיים וכוכבי-רשת בזכות עצמם. המשותף? כולם עוסקים במי שמצלם אותם. הגיבור החדש הוא אני, הסרט והסיפור הוא עליי, ואני מספר אותו. הסביבה כמו בסלפי טוב היא משנית, כמעט לא קיימת, תפאורה במקרה הטוב.
ואיך זה קשור לפריחה בתחום האופנועים? טוב ששאלתם:
אם יש משהו שעידן ה”אני הכוכב” הביא זה פריחה חסרת בתחום העיצוב אישי. תחום שהיה פעם נחלתם של רוכבי קרוזר שמנים וזקנים הפך לדבר הלוהט העכשווי אצל רוכבים צעירים, שכן מרוכזים בעצמם, שכן לפעמים (לא כולכם לא כולכם) עסוקים בלצלם סלפי, ובלצלם את האוכל שלהם, אבל חלקם גם מעצבים איזה אופנוע ישן במחסן בשבתות. ולמה הם עושים את זה? לפעמים בדיוק מאותם הסיבות שהם מצלמים סלפי. טוב? רע? לא רלוונטי. מי אתם שתשפטו?
סצנת העיצוב האישי באופנועים, היא, נכון לעכשיו, הדבר התוסס ביותר שקורה בתחום וגם הגדלה בקצב המהיר ביותר מכולם. אם עד לפני כמה שנים המושג השגור היה “קפה-רייסר” עם כמה משוגעים לדבר, היום עולם המושגים ותתי-הסעיפים גדל והתרחב וכולל בין היתר מושגי סלנג-גרידא שבאים מהרחוב והופכים לשפה הרשמית. בין היתר: “סקראמבלר”, “בראט”, “טראקר” ועוד.
המיינסטרים תמיד מתחיל ברחוב, או באינטרנט בזמנים של היום. אתרים, חשבונות אינסטגרם של בוני אופנועים, ועמודי פייסבוק שמוקדשים לנושא גדלים בכמותם, ובקבוצות הפייסבוק נראה שכל יום עוד יותר ויותר אנשים מעצבים להם משהו: מאחד שקנה הונדה ישנה מבית ספר לרכיבה בזול ומחליף לה את הכידון והצבע, עד סדנאות מקצועיות שמעצבות מחדש את השלדה, מחליפות חצי מנוע, ובונות אופנועים מאפס ל100.
אותם אנשים שעיצבו אופנוע גם יוצאים מהמחסן והרשת החברתית, ונפגשים לפעמים באיזה תחנת הדלק מקומית ביום שישי, או במפגשי ה“Show your bike” שהגיע גם אלינו לפה, או תערוכה שנתית של בוני אופנועים היפסטרים באורגון, ומקבלים הזמנה אישית להשתתף כמו סלבס של ממש.
אז אולי הדור הזה לא כל כך עצלן אחרי הכל? אלה פשוט משקיע רק שמה שמעניין אותו.
נחזור רגע לעבר, הצעירים הפוחזים שהיו נפגשים לפני 50 שנה בבתי הקפה של לונדון להשוויץ בכלים המעוצבים-אישית שלהם, וזכו לגינוי הלעג “קפה רייסרים” – כינוי המשול ל”חיילי שוקולד”, אותו דור גדל להיות הדור המבוגר והישן שהיום לועג לצעירי הסלפי המרוכזים בעצמם. אותם צעירי “סלפי” אגב, שבעצמם בונים את אותם קפה רייסרים של היום. אז אולי הדור הזה לא רק שלא שונה, אלה מזכיר מאוד את זה הקודם שהיו בגילם. זאת המערכת, התעשייה, והאקלים שמשתנים, האנשים? נשארים תמיד אותו דבר.
ואולי מכל זה התעשייה הרגילה זאת שמייצרת אופנועים רגילים כמו פעם, גם תרוויח?
כבר דיברתי בעבר על העובדה שאין יצרן אופנועים היום שלא מחזיק בשורותיו לפחות דגם אחד שמעוצב בסגנון שבא מעולם העיצוב האישי, כי כנראה זה מה שמוכר.
כלים חדשים שיוצאים מפס הייצור מעוצבים בהשראת “קפה-רייסרית” ואפילו נקראים על שמם כמו הדוקאטי והטריומף “סקראמבלר” – שני דגמים שונים עם שם זהה משתי יצרניות ענק. כי כנראה, זה מה שמוכר.
בכל שינוי יש טוב, ושבכל משהו שנראה לנו היום שלילי יכול להיות גם שממנו תבוא, אולי לא סירת ההצלה שתציל את התעשייה הזו, אבל לפחות גלגל או מצוף נחמד שישאיר את העסק מעל המים.
עוד באותו נושא: