האם היפראקטיביות היא מוטיב חוזר בהתמכרות לאופנועים ?

“..השכל שלי נוטה לנוע באלף קמ”ש, והזמן היחיד שאני מצליחה להאט אותו הוא ברכיבה ממש מהירה על אופנוע.. כל החרדות נעלמות.”

כשגרנו במערות, צדנו חיות וחיות צדו אותנו, להיות היפראקטיבי או חרדתי היה יתרון אבולוציוני, הקוף הכי תזזיתי בלהקה היה הראשון להגיב לסכנה.

מאז רובנו יצא מהמערות, אף אחד לא צד אותנו, הצייד היחיד שאנחנו עושים זה במכולת, והגן ה”היפראקטיבי” ההוא שנשאר מאז, הוא היום חיסרון .

הפרעת קשב: “הפרעת קשב, ריכוז והיפראקטיביות, או בקיצור הפרעת קשב…תסמיני הליבה שלה הם: קשיי קשב וקשיי ריכוז, היפראקטיביות (פעלתנות יתר) ואימפולסיביות.”

כמה פעמים נתקלתם בסיפור על מישהו שלא מצא שקט עד שמצא את האופנועים ?

• על הילד שלא יכול היה לשבת בשקט דקה ו”לא ידעו מה לעשות איתו”, עד שמצא את המוטוקרוס או האנדורו?
• על ההוא שלא רצה ללמוד וכל מה שעניין אותו זה איך הוא משפר את המנוע של הבנדיט הישן שלו כדי לרכב יותר מהר בכביש הערבה?
• על ההוא שנסע להודו והשכיר שם איזה אנפילד ומאז הכל השתנה אצלו?

… כמה פעמים הסיפור היה אתם ?

אֶסְקֶפִּיזְם: “הסחת דעת נפשית, באמצעים שונים במטרה “לברוח” ממצבים שנתפסים מלחיצים ולא נעימים במציאות היומיומית.”

אופנוענים לא המציאו את האסקפיזם. בשביל האסקפיזם אנשים עושים ועשו כל מיני דברים משוגעים: מטפסים על ראשי הרים, רצים, מהמרים. צופים בסרטי פנטזיה, מתחפשים לדמויות מסרטי פנטזיה. אז למה לבחור באסקפיזם על אופנוע?

אופנוע זה משהו דבילי. אתה על כביש ראשי יושב על צינורות ברזל ושני גלגלים, חשוף לכל זוועה שהעולם יכול להציע וזז במהירות של מכונית. תמיד על הקצה, על הגבול הדק, תזוזה של מילימטר ימינה או שמאלה מאלוהים יודע מה.

ככל שמדברים עם אופנוענים, עולה סיפור מוכר על איך הרכיבה על אופנוע פתרה עבור הרוכבים הרבה בעיות אחרות, על המקום המיוחד שהם מוצאים רק שהם בכביש יושבים על כמה צינורות ברזל, זזים במהירות של מכונית.

ככל שמדברים עם אופנוענים “מכורים”, צץ ועולה קשר מובהק בין הפרעות קשב, חרדתיות, OCD ועוד, לצורך אמיתי ברכיבה. לא של פעם בחודש אלה משהו שאי אפשר בלעדיו. סוג של מדיטציה, ריפוי, התמכרות, קראו לזה אי שתרצו.

“המכורים” הם אנשים שלא אכפת להם להיות דבילים, לא אכפת להם אם זה נורמלי או לא, או איך זה נראה לאחרים שהם מחוברים כל כך לאופנוע. הרכיבה אצלם היא צורך שהם לא יוותרו עליו. הם מודעים לכמה שזה לא פרקטי ומוזר, ומסוכן. הם לא טיפשים המכורים, הם מודעים להכל ובכל זאת רוכבים והרבה, וגם מהר לפעמים.

אנשים שנמצאים על הקשת ההיפראקטיבית הם אנשים שהמוח שלהם נמצא בסל”ד גבוה, כל הזמן. לא סותם לשנייה. ומה הדרך היחידה להשתיק אותו? לדאוג שיהיה עסוק, וכאן נכנסת הרכיבה – כמו בייביסיטר שידאג שהילד שיושב להם בתוך ראש יהיה עסוק, והם סוף סוף יקבלו קצת שקט.

רכיבה על אופנוע היא מסוג הדברים שמצריכים ריכוז של 200 אחוז, אין חוכמות, פשוט כי אחרת תיכנס באיזה קיר. לא נשאר למוח אופציה לברוח למקומות התפלים, לא נשאר מקום לרעשי רקע, תשומת הלב חייבת להיות כאן ועכשיו. ורק בנקודה הזאת, בזמן הזה, ההתעסקות ברכיבה יכולה לעבור לטייס אוטומטי, והמוח פנוי לחשוב מחשבות אמיתיות. מדיטציה על כמה צינורות ברזל ושני גלגלים, בכביש ראשי, במהירות של מכונית.

“אתה עולה על האופנוע בידיעה שיש מידה של סיכון.. שמשהו רע יכול לקרות. אבל מוכן לקחת את הסיכון הזה בשל כמה שזה מרגיש טוב.”