לפני כמה חודשים הייתי בארה”ב והשכרתי אופנוע, את הטרייסר 900 של ימאהה. (תמונה למעלה ישר מהשטח).
עכשיו, כמה מילים על הטרייסר הזה: אופנוע ספורט טהור הוא לא. ושלא יעבדו עליכם, אבל וואלה יש לו פאקינג אופי של אחד כזה. כל מה שצריך זה למשוך בטעות כמה מילימטרים אקסטרה את המצערת והופ הכלי הזה נותן זינוק כמו היה איזו צפרדע נחלים שראתה נחש..שנייה אחת של חוסר תשומת לב והפכת ממשייט רגוע לפורע חוק בפוטנציאל. ומה אני יגיד לכם? זה כיף החרא הזה.
עכשיו, אני לא אחד שרוכב במהירות. לא צריך את זה, לא מחפש את זה, לא עושה לי כלום. תנו לי ליהנות מהנוף. ככה פשוט.
ולמה אני מספר לכם את זה? כי עד עכשיו לא הבנתי את הצורך הזה של אנשים במהירות, או באופנוע מאוד מהיר. באמת הייתי מסתכל על כל אותם מכורי הסופר/אולטרה/היפר ספורט למיניהם ומהתלהבותם בעקבות שחרור של דגם ספורט אקזוטי בירוק/כחול או אדום זוהר ואומר לעצמי (בטון זקן) “נו מה?? גם ככה הם לא יגיעו לרבע מהמהירות שהכלי הזה יכול לתת.”
אבל אז… אי שם על הכביש בין לוס אנג’לס לווגאס, ניצה בי הניצוץ. הטרייסר שרכבתי עליו הכה בי עם תובנה: זה לא המהירות שהגעת אליה / או (ברוב המקרים) לא הגעת אליה… זה הידיעה שזה שם. שיש לך את האופציה. הידיעה הזו, היא כמו התפוח האסור, גם אם הוא עולה במחיר בלתי ניתן להחזרה.
לפני כמה חודשים שוחררה ידיעה שחברת אפריליה תייצר סופר-ספורט חדש, ה RS660. וקהל היעד הגיב באקסטזה. “חזרתם של אופנועי הספורט הבינוניים”..”חזרתו של עידן” התלהבו הכותרות. ואני הרמתי גבה. באמת שלא הבנתי על מה ההתלהבות. מה כבר יעשו איתו שאלתי. אוקיי, 100 כוח סוס על 600 סמ”ק בסדר, אבל מה כבר יעשו איתו?
השמועות מספרות שימאהה, אותה אחת מהטרייסר 900 , זיהתה את ההתלהבות ותשחרר גם היא אופנוע ספורט בינוני חדש על הבסיס מנוע 700 הסמ”ק שלה. לא הרבה אחריהם גם קוואסאקי הצטרפו לחגיגה (עדיין הכל שמועות) ותעשה גם היא את אותו דבר. התגובות לא אחרו להגיע…קהל היעד הגיב כילד שהחזירו לו את הצעצוע שלו אחרי שהוחרם. הכותרות צעקו “קטגוריה חדשה נוצרת לנו מול העיניים”.
התמונה ברורה – הצורך באופנועי ספורט ברי השגה קיים, והעולם רעב אחרי תקופת יובש ממושכת.
כל אחד יוכל להיות לקנות אחד כזה, מה הוא יעשה איתו? זה כבר עניין אחר. לא בטוח שזה משנה בכלל, לא בטוח שזאת בכלל המטרה. מה שמשנה הוא העובדה שהוא קיים. שהוא שם. אליל קטן אצלנו בסלון. שלנו. גם לנו מגיע.
היום, אחרי כמה קילומטרים (3000) בארה”ב על אופנוע שהוא רק “ספורטיבי” אני יכול להבין, אפילו קצת, את הקסם, את המסתורין העל טבעי הזה שאופנועי ספורט מייצרים אצל אלה שמעריצים אותם. משהו בנו, במנטליות האנושית, משתוקק לבלתי מושג, לעל אנושי. יש לנו משיכה לדברים עם יכולות על טבעיות, רצוי בחליפות צבעוניות, זוהרות, ואופנועי ספורט מספקים בדיוק את הסחורה הזו. מי שרוכש אותם יודע שלא ינצל עשירית מהיכולת של הכלי בכל נסיעה שנייה וגם לא עשירית. זה הידיעה הזאת בראש שהוא יכול, בהינתן פקודה, להפוך למשהו על טבעי, שיורה אש ומשחרר זיקוקים.
עכשיו אני לא הולך לרכוש לעצמי אופנוע ספורטיבי, אני נשאר בשלי, ברכיבה הרגועה (יש יאמרו מידי) שלי. באמת שלא מתכנן לשנות שום דבר. אבל אחרי רכיבה בטעות על אופנוע שמתקרב לקטגורייה הזו, אפילו טיפה, אני יכול להבין קצת על מה כולם מדברים.
פינגבק:דעה לא פופולרית: אין באמת הבדלים בין אופנועים חדשים היום. · חרקים בקסדה