“אני מפחד שאתיישב. שאם אשאר במקום אחד ליותר מידי זמן, אקשר ואתיישב, ואז, כבר לא אהיה נווד.”
קצרה היריעה מלתאר סדרה כמו “המסע של קינו“. ואחרי משפט פתיחה כל כך כבד, נספר שזאת סדרה קצרה, על דרכים טיולים מסעות, ונוודים. לא “כבדה” כמו שסדרות כאלו נוטות להיות אלה להפך.. הטון רגוע, לא דרמתי לא מתבכיין, ולא שופט. פשוט סיפור פשוט, שמדבר על הנושאים הכי טעונים בצורה הכי יפה וניטרלית שאפשר. וכנראה זה סוד הקסם.
קצת פרטים:
- שם: “המסע של קינו” \ Kino`s journey \ Kino No Tabi .
- סדרת טלוויזיה, 13 פרקים, 20 ומשהו דקות לפרק.
- שנת יציאה: 2003.
- פורמט: אנימציה יפנית או “אנימה“, כן. אבל אל תתנו לזה להפריע לכם.
לשניים וחצי קוראים שלא ברחו אחרי צמד המילים “אנימציה יפנית”, נספר שכבר מזמן עברנו את השלב שזאת מילה נרדפת ל”פוקמון”, באנימציה יפנית יש הכל מהכל, והרוב המוחלט מיועד לגמרי לקהל בוגר– מתח, דרמה, וסרטי איכות עמוקים.
“המסע של קינו” היא סדרה שכאת, לקהל בוגר, וביססה לעצמה בקרב צופי הז’אנר מאז שיצאה מעמד של קלאסיקה, סדרה מיתולוגית של ממש, בצדק. היא שודרה גם פה בישראל, מתישהו בתחילת העשור, בערוץ “יס \ הוט אנימה”. אבל עברו הרבה חורפים מאז, אז שווה להזכיר אותה למי ששכח, ולהמליץ בענק למי שפספס.
חשוב לציין שמאז 2003 , לפני בערך שנתיים יצא לסדרה חידוש, פחות טוב לדעתי, ככה שאם אתם הולכים לצפות בסדרה, לפחות צפו במקור.
אז מה הסיפור פה בעצם ?
אולי הדבר החשוב והמרכזי ביותר בסדרה הוא חדוות המסע: הדרך, המסע עצמו, ומה שעובר בראשו של מי שנמצא בו. סיפור שמשלב דמות ראשית במסע על אופנוע, מוסר השכל על העולם, על האנושות, ועל מה לא בעצם. העלילה היא “פר-פרק” ולא מתמשכת, כך שאפשר לצפות כל פעם בפרק אחד בלי התחייבות, ולרוב כל פרק הוא סיפור עצמאי שסובב בתוך המדינה אליה מגיעה הדמות הראשית.
קינו.
“היכולת לשכוח דברים שאתה מתחרט עליהם, והיכולת לזכור דברים שאתה באמת רוצה לזכור, יכולה להיות דבר נהדר.”
הדמות הראשית עונה לשם “קינו”, וזהו. לא מגדירה עצמה בשום צורה אחרת, לא ימנית ולא שמאלית, לא בן ולא בת, ההגדרה היחידה שנשמעת מקינו זה “נווד”, או “טייל”. אבל ביפנית זה נשמע יותר טוב.
קינו מטייל בעולם על אופנוע מסוג “בראף סופריור” (Brough Superior) ישן כשעיצוב הדמות הראשית ובחירת סוג האופנוע לא השאירו מקום לספק לגבי אחד, לורנס איש-ערב, כמקור השראה עיצובי.
קינו היא דמות האופנוען הפילוסופי, והנווד האולטימטיבי אשר נע ונד ממקום למקום, אף פעם לא נוטע שורשים, וקבע לעצמו שני כללים: לא להיות יותר משלושה ימים במקום אחד, ולא להתערב בנעשה.
הרמס.
“אתה לא חושב שחרדתיות, היא לפעמים דווקא הדבר אשר בגללו נוצרות מדינות?”
הרמס הוא האופנוע של קינו, חברו הקרוב ביותר, ואופנוע מדבר…ותישארו איתי רגע: לא, אתם לא תראו את השפתיים של הרמס האופנוע זזות, אפילו לא את הפנס, אבל כן תשמעו אותו ואת דעותיו הרבות על המתרחש בסדרה בדיוק כמו שקינו שומע אותו.
אבל הבדידות בסדרה היא דבר מורגש, בין אם הן מתרחשות בדרכים ריקות מאדם, או במדינה מנוכרת ותוקפנית כלפי מבקריה, הדיאלוג היחיד שקינו זוכה אליו הוא עם האופנוע (המדבר) שלו, בין אם הרמס באמת מדבר או שהכל בדמיון של קינו? תחליטו לבד.
למעשה מעבר לרק הקלת הבדידות, הרמס משמש לא מעט כהמצפן המוסרי של קינו, וכמדריך שמכוון אותו להחליט את ההחלטות הנכונות.
“העולם אינו יפה, אלה קיים”.
עלילת הסדרה מתרחשת בעולם שמחולק לערי-מדינה, כל ארץ או מדינה היא בעצם עיר-חומה, כשכל אחת כזאת היא מדינה בפני עצמה, עם חוקים משלה וסגנון ממשל אחר לחלוטין. לכן פוטנציאל הרעיונות והמסרים על החברה האנושית היא בעצם בלתי מוגבל – וזה בדיוק מה שעושה הסדרה, שכל פרק הוא משל עם מסר ברור, ביקורתי – אך מעולם לא שופט – על החברה האנושית .
הסדרה לא באה להראות שהעולם הוא כולו יופי ופלא אליו מגיע קינו במסעו, אלה מראה את הכל כמו שהוא בלי נסיונות למצוא חן בעיני הצופה: בפרק אחד קינו מגיע למקומות שהם אוטופיה, ובפרק אחר למקומות אכזריים ואלימים מאוד שמנצלים את המבקרים אשר נקלעו אליהם.
הוא נוסע במקומות שהם יופי מושלם, ומקומות שהם חורבה וריקבון, מקומות שהיו טובים פעם אבל החברה שבהם נרקבה מבפנים, מקומות שמעמידים פנים שהם נכונים אבל הכל למראית עין… בקיצור, פניה של האנושות לטוב ולרע בסדרה אחת קצרה.
“אופנוע הוא כלי הרכב היחיד שבלי רוכב עליו…פשוט ייפול.”
הקשר האופנועני: בדומה וכנראה בהשראת הספר המוכר “זן ואומנות אחזקת האופנוע“, הבחירה דווקא באופנוע ככלי הרכב לביצוע המסע הוא לא מקרית. הרכיבה היא חלק בלתי נפרד מעולם הסדרה, יש לה משקל כמעט “זני”, כמו מדיטציה, זמן להרהורים ודיאלוגים, בין קינו הרוכב והאופנוע שלו. מוטיב שיזוהה מיד על אופנוענים הוא כמה העולם החיצון מורגש על ידי הרוכב: קור חום, רוח, להכל יש משקל בשוטים קטנים ומורגשים והלבוש של הדמות הראשית הוא בהתאם. מוטיב חשוב נוסף הוא הצד הטכני: בין אם מדובר על הקפדה בפרטים הטכניים באחזקת ושמירת האופנוע, או כמו פרק שלם ואולי החשוב בסדרה שעוסק כולו בתלות ההדדית שבין האופנוע והרוכב שלו. אחד הציטוטים הזכורים עלי והיפים ביותר בסדרה (ויש הרבה), הוא: “אופנוע הוא כלי הרכב היחיד שבלי רוכב עליו, פשוט ייפול”.
הסגנון, הבימוי והעריכה של הפרקים משתנה בהתאם למקום אליו מגיע קינו. פרק אחד יקבל סגנון של סרט אקשן עם קרבות והכל, פרק אחרי ירגיש אימון יוגה על הדשא, ואחר יקבל אופי של אגדה רומנטית, הכל בהתאם למקום בו קינו נמצא כרגע ולמה שמתרחש.
נסכם שאם אתם בראש של סדרת-מסע קצרה, פילוסופית אבל לא מעיקה, עם טאץ’ אופנועני, הרבה השראה ונגיעות מעולמם של לורנס איש-ערב והספר “זן ואומנות אחזקת האופנוע“, בשילוב סגנון אומנותי ומדהים של אנימציה יפנית במיטבה, “המסע של קינו” היא לגמרי לגמרי הסדרה שאתם צריכים לראות. לך תתאר כאן בפוסט אחד את כל מה שיש לסדרה המדהימה הזאת להציע, באמת, זה פשוט לראות ולהבין לבד. כל מה שנשאר לי הוא להמליץ בחום.
“כשאתה יוצא למסע, הדבר החשוב ביותר הוא לא למות תוך כדי.”
