נתקלתם פעם בשמות אוגוסטה ואדלין ואן-בורן? אולי כן ורוב הסיכויים שלא. אבל לפני יותר ממה שנים הן מעזות למלא טופס בקשה לגיוס לצבא ארצות הברית ממש כמו הבנים – מעשה שיוביל אותן בסופו של דבר לחצות את ארצות הברית על אופנוע.
הכירו את אדלין ואוגוסטה ואן-בורן או “אדי – וגוסי” כמו שנקראו:
אחיות, גרות בניו-יורק, נצר למשפחה מהחברה הגבוהה ונהנות מרכיבה על סוסים ואופנועים בזמן הפנוי. פמיניסטיות מושבעות וכאלה שלא מתביישות להביע את דעתן, באילן היוחסין שלהן אפשר למצוא את מרטין – הנשיא השמיני של ארה”ב.
אבל הכיף עומד להיגמר וב1916 אירופה כבר שוקעת עמוק בתוך הבוץ של מלחמת העולם הראשונה (שאז בטח נקראה רק “מלחמה” כי מי ידע שיהיה שידור חוזר אחרי) וארה”ב עוד שנייה נגררת לחגיגה. הבנות לא נותנות לזה לבאס אותן ועושות את המעשה ההגיוני מאישה בתקופה – מבקשות להתגייס גם. כבר נגיע לזה.
בשדה הקרב של אז, חייל על אופנוע היה הדרך הכי טובה להעביר מידע ומסרים בין הפלוגות והבנות אומרות שהן יכולות למלא את התפקיד הזה בהצלחה. את הניסיון על אופנועים כבר יש להן. אבל אנחנו עדיין בשנת 1916 ולנשים, איך לומר…יש מקום ותפקיד מסוים בחברה וחוץ מלהתגייס לצבא אסורים עליהן עוד דברים כמו להצביע בבחירות. או ללבוש מכנסיים בפומבי למשל.
הבקשה של הבנות להתגייס כשליחות על אופנוע זוכה להתעלמות אבל הבנות לא מוותרות,וכדי למשוך את תשומת הלב הציבורית מחליטות לצאת למסע על אופנוע לרוחב ארצות הברית, מניו-יורק עד לסן-פרנסיסקו, מעל אלף קילומטרים של מזג אוויר קיצוני ודרכי אפר קשות. הן בטוחות בעצמן ושמעמד החברתי והמסע הזה יזכה אותן בתשומת לב הרצויה כדי לעשות שינוי ביחס, איהן ולנשים בכלל ואם יצליחו לחצות את המדינה על אופנוע, יוכיחו את יכולתן גם לשרת בצבא על כזה.
האופנוע:
הכלי הנבחר למשימה היה אופנוע של חברת אינדיאן מסוג “פאוור פלוס”. אופנועי אינדיאן היו אז פסגת הטכנולוגיה האופנוענית, והפאוור פלוס היה האיכותי החזק והחדיש מבניהם! עם מנוע טווין בעל 1000 סמ”ק שהפיק 16 כוחות סוס, בלם תוף מאחור (אני לא מזכיר בלם קדמי כי לא היה לו כזה), חמישה הילוכים, ואפילו פנס קדמי שפעל על גז ככה שאפשר היה לרכב אפילו בחושך(!)
ההכנות:
הבנות משקיעות בהתכוננות ואימונים ויוצאות לרכיבות הכנה ארוכות על האינדיאן רחוק מהבית, כולל שינה בשטח על האופנוע. הן רוכבות בז’קטים דמויי-מדים, מכנסיים מעור מחוספס ומגפיים בסגנון צבאי, ונראות, כנראה בכוונה, כמו חיילים. שמעבר לצד הפרקטי היה בזה כמובן גם התרסה פומבית. תאריך היציאה נקבע ל 4 ביולי – יום העצמאות האמריקאי, והבנות יוצאות לדרך.
המסע עצמו:
בתקופה ההיא קצת אחרי שתפסת מרחק מהאזור העירוני של החוף המזרחי, כבישים סלולים היו בגדר המלצה. כמו גם תמרורים, מפות או מספרי כבישים. על GPS מי חשב בכלל. הדבר היחיד שהיה לך לסמוך עליו היה ספרון קטן עם הוראות הכוונה מינימליות: “פנה שמאלה” או “ימינה”, והיית צריך לעקוב אחריו פנייה אחרי פנייה. כל זה בדרכים צדדיות או שבילי חוואים שהשתנו מעונה לעונה מה שהפך את כל ספרון ההדרכה ההוא למיותר. הפתרון האמיתי היה ממש כמו כאן בישראל לפני המצאת הוויז, לצעוק לבנאדם הראשון שאתה רואה לבקש כיוון. אבל נסו לעשות את זה כשאתן שתי נשים בתחילת המאה הקודמת באזורים קשים שבהן אישה היה הדבר הקטן שנמצא בדר”כ ברדיוס שסובב את הבית – בטח שלא רכובה על אופנוע.
“..הדבר ששיגע את השוטרים יותר מהכל היה שהן לבשו מכנסיים.”
בואו נדמיין את התמונה הבאה: שתי נשים צעירות נכנסות לעיירת קטנה במערב ארצות הברית של 1916, החידושים שהגיעו מהחוף המזרחי בכל מה שקשור לנורמות חברתיות אחרו לבוא, והנשים היו מלוות לרוב בגברים אליהם נישאו, לרוב בשמלות. בדיוק לעיירות כאלה נכנסו בדר”כ בסערה אדי וגוסי מלוות, לא בגברים אלה ברעש מנועים של אופנועי האינדיאן. ובטח לא לבושות בשמלות.
לבושות במכנסי העור שלהן, מגפיים עד הברך, ושיערן אסוף צמוד לראש בתוך “קסדה” פרימיטיבית ושיאים של תדהמה ומבטים תמוהים נשברו. וזה היה החלק הקל…
בארצות הברית של אז, בעיקר באזורי הספר המרכז-מערביים, מכנסיים ואישה לא הלכו ביחד. למעשה במדינות מסוימות לאשה ללבוש מכנסיים היה פשוט דבר לא חוקי לעשות והאחיות היו נעצרות על ידי שוטרי-תנועה לעיתים תכופות. לא על כך שהפרו חוקי תנועה אלה פשוט כי הן רכבו במכנסיים.
“הדבר ששיגע את השוטרים יותר מהכל היה שהן לבשו מכנסיים”. מספר ההיסטוריון ורב-רב אחיין של האחיות – מרטין ואן-בורן. “באזורים האלה ללבוש מכנסיים פשוט לא היה משהו שאשה הייתה יכולה לעשות.” התופעה חזרה על עצמה לא מעט וגרמה עיקוב משמעותי בלוח הזמנים וכאב ראש לא קטן.
השטח:
אחרי שהדרכים הצדדיות ושבילי החווה נגמרו הגיעו הרי הרוקי, ואדי וגוסי מעפילות לפסגת ה”פייקס-פיק” המפורסמת וכשעושות את זה שוברות שיא נשי ראשון למקום. משם הן מחליטות לקצר את המסלול המקורי ולחצות את רכס ההרים עצמם – החלטה שהתבררה בטעות כשמזג אוויר גשום הפך את שבילי ההרים לנהרות של בוץ שתקעו את צמיגי האינדיאן במקומם.
הבררה היחידה הייתה לנטוש את האופנועים וללכת ברגל ליישוב הקרוב ואחרי שעות הן מגיעות לעיירת כורים קטנה. דמיינו את המבט על הפרצוף של כורי הפחם כששתי נשים מגיעות משום מקום, ברגל, מכוסות בבוץ. הכורים הציעו אוכל, מנוחה, הקלה מהקור ועזרה בחילוץ האופנועים.
אחרי שסוף סוף עברו את הרכס חיכה להם המדבר, ומערבית לאגם המלח “סולט לייק” שביוטה, כשהבנות מאבדות את הדרך וגם את מלאי המים שלהן, וניצלו בנס על ידי עובר אורח.
בסופו של דבר הן מגיעות סוף סוף ללוס אנג’לס. חודשיים בדיוק אחרי שיצאו מניו-יורק, חודש אחד יותר מהתכנון המקורי.
אולי זה שכרון ההצלחה או אולי התאדה להן המוח, במקום לעשות מה שיעשה כל אדם שחצה את ארה”ב אחרי מסע של חודשיים בדרכים-לא דרכים, ולצנוח לתוך איזה שינה של יום או עשרה, האחיות החליטו להאריך את המסע והמשיכו עוד “קצת” עד לסן-פרנסיסקו, עברו את הגבול למקסיקו – שם סיימו את המסע, הפעם באמת, בטיחואנה שבבאחה-קליפורניה.
סוף מר-מתוק.
לאחר הסיום המוצלח במקסיקו האחיות לא קיבלו את התגובה לה ציפו. התקשורת העדיפה להתמקד באופנועים עצמם ולא בסיפור האנושי, וכתבות מסוימות תיארו את המסע הזה כ”חופשה של שתי נשים” או “טיול”. הגרועים ביותר היו ה”דנבר פוסט” – שהרחיקו לכת בלהאשים את שתי הנשים ש“נטשו את חובותיהן” בשמירה הבית בזמן שהגברים עסוקים במלחמה.
בקשת הגיוס לשרת בצבא כחיילות רכובות, נדחתה.
ללא ספק שאם מסע בדרגת הקושי הזאת היה מתקיים היום הוא היה יוצר הד משמעותי וגדול הרבה יותר, ואף שוטר לא היה עוצר אופנוענית בגלל שהיא לובשת מכנסיים. יכול להיות שהמסע הקדים את זמנו.
יכול להיות שמעמדן החברתי הגבוה של הבנות היווה מכשול ביחס אליהן שכן הן לא היו ה”אנדרדוג” שהתקשורת כל כך אוהבת.
מה שבטוח הוא שהמסע הזה, יחד עם עוד הרבה צעדים קטנים לאורך ההיסטוריה שלנו כאן התווה את הדרך למקום שאנחנו בו היום בכל מה שקשור ליחס לנשים, שיווין זכויות וכו’. שהוא אולי לא מושלם אבל הדרך נכונה.
- אדי המשיכה ללימודי משפטים ולקריירה כעורכת דין.
- גוסי הפכה הפכה לטייסת מוכשרת, והייתה בין המייסדות של ארגון “ה-99” – ארגון בינלאומי המוקדש ליצירת סביבה תומכת ומתן הזדמנויות לנשים טייסות.
- הן זכו לחיות לשנה הראשונה בה היה מותר לנשים להצביע לבחירות לנשיאות ארצות הברית.
“Woman can, if she will.”– גוסי ואן-בורן.
