קחו תסריט: אתם ברכיבה, טובה, איכותית, של איזה שבת ככה. לשם שינוי הכל מתנהל באופן תקין ובלי דרמות, אידיליה..עד ש.
משום מקום מגיעה חבורת בריונים. הם נדחפים לכביש מהשוליים, מתעלמים מהקיום שלכם או של כל מי שמסביבכם.
מרגישים כמורמים מעם, כהיו איזה אלילים המנותקים ממחויבויות הכביש החלות על כולם, כולם חוץ מהם כמובן. אלו הם רוכבי-האופניים.
אחד מהם ממקם עצמו בדיוק מלפניכם. “נו הלכה הרכיבה” אתם אומרים לעצמכם בקסדה.
אתם, שעד לפני רגע נהניתם מרכיבה זורמת וחופשית, תקועים עכשיו מאחוריו, אסירים, שומרים ממנו מרחק, אלף מרחקים, מפחדים ממנו. הרי אם תהיה סיטואציה שייגרם לו נזק, שמה ייפול, יתהפך, או כל דבר אחר, האשמים המידיים תהיו אתם, בין אם בצדק ובין אם לא. לך עכשיו תתמודד אם הוא יגיד שנגעת בו, שהפלת אותו חלילה?.. לך תוכיח שלא. עצם העובדה שהוא הפגיע, החלש, נותנת לו יתרון עצום עליכם בהינתן מקרה של תאונה חלילה. אז עדיף לא להתקרב.. לתת לו להפריע, ספוג את התסכול עד שהוא יואיל בטובו לזוז, רוכב האופניים הזה, מטרד הכביש שכמוהו.
והוא? מה לו ולשאר בני התמותה שעל הכביש?? הוא מעל כל זה. נמצא במישור עילאי משלו. מפדל לו בנינוחות, רגוע כציפור, מתקדם לו באיטיות מחרידה, מתעלם לחלוטין מהעובדה שהוא מעקב את כולם, ושהוא בכלל על כביש ציבורי.
רוכבי האופניים. מי נתן להם בכלל רשות לעלות על הכביש? מסכנים את עצמם, מסכנים את הסביבה, מעל לכל מרגישים כאילו הם בעלי הבית. שיעופו מהכביש זה לא המקום שלהם. בריונים. רוכבי האופניים האלה.
הפסקה. פאוס.
אם קראתם עד לפה, ברור לכם שאני לא באמת חושב כך (טוב אולי קצת), על רוכבי האופניים, באתי להציג איזו נקודה:
קחו רגע את כל מה שאמרתי עד עכשיו על רוכבי אופניים, ותקבלו תמונה של איך חלק מנהגי המכוניות, רואים אותנו, האופנוענים. לפעמים זה באשמתנו, לפעמים לא, אבל בכל זאת, נקודה למחשבה.